עיתון 'הארץ' / מאת רוני דורי

הכוריאוגרף הישראלי עמנואל גת לא מתלונן. ב"ניו יורק טיימס" וב"לה מונד" משבחים את יצירותיו, להקות מכל העולם מזמינות ממנו עבודות ובין לבין הוא משמש כוריאוגרף של להקת מחול במערב צרפת. געגועים לארץ? לא ממש

עמנואל גת הוא ככל הנראה היצוא הישראלי המשובח ביותר בשנים האחרונות בתחום המחול. רק החודש נכתב ב"ניו יורק טיימס" כי הרקדן והכוריאוגרף הישראלי בן ה-40 "נהפך במהרה לשם שגור בחוגי המחול". זה שנתיים מתגורר גת עם רעייתו יפעת וחמשת ילדיו במערב פרובאנס בצרפת, שם הוא משמש כוריאוגרף בלהקת הבית האזורית הרשמית, ויוצר עבודות גם ללהקות אחרות בעולם.

הוא כבר השווה את הישגו של אוהד נהרין כישראלי היחיד שיצר ריקוד לבלט של האופרה בפאריס ("!Hark"); הוא מציג את עבודותיו בפסטיבלים הנחשבים בעולם, ביניהם פסטיבל מונפלייה בצרפת ופסטיבל המחול האמריקאי, וזוכה לשבחי הביקורת בבחינת "הבטחה שמומשה". את יצירתו "K626", המבוססת על הרקוויאם הלא גמור של מוצרט, הכתיר "לה מונד" כ"מעדן ויזואלי" והכריז כי "הכוריאוגרף הישראלי עשה זאת שוב".

"אני חייב להגיד שאני לא מתגעגע לארץ, אבל לא ממקום רע", הוא אומר בראיון טלפוני מביתו. "עזבתי את הארץ בגיל 38, ולא חייתי מעולם במקום אחר. אז הכל עדיין מרענן. אני מתאר לעצמי שזו שאלה של זמן. מסיפורים של אנשים אחרים אני שומע שזה מגיע אחרי ארבע או חמש שנים, ואני משער שאני לא שונה מהבחינה הזאת. כמובן שלא הכל קל, אבל עדיין, בסך הכל נעים ונוח ואני מסתדר טוב. אני חושב שזה חלק ממהלך טבעי שבסופו של דבר אני רואה כבריא. עזבתי, וסביר להניח שאני אחזור בשלב מסוים עם מטען כלשהו. אוהד (נהרין) עבד בניו יורק לפני שהוא חזר לבת שבע. אמנים מקבלים הזדמנויות בחו"ל, ואיך שלא נהפוך את זה, זה בעל ערך להתפתחות"

כמה עבדתי קשה

גת נדבק בחיידק המחול בגיל מאוחר יחסית. הוא החל לרקוד בגיל 23, בעקבות מודעה לשיעורי ריקוד אצל ניר בן גל וליאת דרור. כפי שסיפר בעבר, עד אז עסק בעיקר במוסיקה. הוא למד בחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב וניגן בקלרנית, והיה חסר רקע לחלוטין במחול. הוא אפילו לא ראה מופעי מחול. עם זאת סיפר כי עסק בספורט, והתעניין בצד האסתטי שלו יותר מאשר בצד התחרותי. "כשנתקלתי בריקוד, זה כבר היה סופי".

כחודשיים לאחר היכרותו עם בן גל ודרור, שעברו מאז למצפה רמון והקימו את האנגר "אדמה", החל להשתתף בשיעורים של להקתם ועד מהרה גם הצטרף אליה. מקץ שנה, שבמהלכה הופיע ביצירות "מערובלת התשוקה" ו"תאנים", עזב את הלהקה ופנה לדרך עצמאית. הוא שכר סטודיו בעיר הולדתו נתניה, ובמשך כחצי שנה עבד על יצירת הביכורים שלו, "ארבעה ריקודים", שהוצגה ב-1994 בפסטיבל "גוונים במחול". "הייתי מגיע לסטודיו בבוקר, שם מוסיקה, מסתכל במראה ונרדם מולה", סיפר בראיון ב-2007. "אחר כך הייתי עולה לאוטובוס, שותה קפה שחור בתחנה המרכזית, חוזר הביתה ומספר לאשתי כמה עבדתי קשה והתקדמתי".

חודשים ספורים לאחר "גוונים במחול" יצר את "בננות" לפרויקט "רק גברים רוקדים" במרכז סוזן דלל. ב-1996 יצר את פרויקט "ערוץ אל קודס", שבו העלה שתי עבודות בישראל ובאירופה. בפסטיבל "הרמת מסך" יצר ב-1999 את "קשא", שהועלתה גם בפסטיבל ישראל. באותה שנה זכה בפרס ע"ש חסיה לוי אגרון על הדואט "טריו" עם ניב שיינפלד. ב-2000 הוזמן ליצור כוריאוגרפיה ל"בהמות", ושנה לאחר מכן העלה מופע יחיד, שאת הכוריאוגרפיה שלו חיברו שבעה יוצרים - יוסי יונגמן, יסמין גודר, ניב שיינפלד, ניר בן גל, נעה ורטהיים, שלומי ביטון וגת.

ב-2004 הקים את להקת המחול הנושאת את שמו שעמה העלה שלושה ערבים בישראל. הוא זכה בפרסים שונים, ביניהם פרס הבסי, פרס רוזנבלום, פרס לנדאו ועוד. יצירותיו מוצגות בצרפת, בהולנד, בטורקיה, בספרד, ביפאן, בסרביה, בדנמרק, ביוון, באיטליה, בסינגפור, בדרום קוריאה ובארצות הברית.

הוא אינו תואם את קלישאת האמן המרוחק מהמציאות. שתי רגליו נטועות היטב בקרקע, דיבורו רהוט ושוצף וניכרת בו הענייניות שעליה מספרים רקדנים שעבדו אתו בעבר. הם מגדירים אותו כאדם אינטליגנטי, כן, ויותר מכל - אינדווידואליסט חסר תקנה. לפני כמה שנים שינו הוא ובת זוגו את שם משפחתם לגת (שלו היה אדרי ושלה ניר), "אולי בגלל החיבה שלנו ליין". הוא דובר ארבע שפות - עברית, אנגלית, צרפתית וספרדית, ובתחילת דרכו נהג לבלות שעות ארוכות בספרייה למחול בבית אריאלה, לקרוא חומרים ולצפות בקלטות וידיאו.

איש לא הרים גבה כשיצר כוריאוגרפיה בסגנון סלסה ל"פולחן האביב" של סטרווינסקי ב-2003. הוא צפה בכל עיבוד אפשרי ליצירה, אבל רק כשהאזין לה באוזניות בעודו יושב בחוף בז'נווה וצופה בזוגות רוקדים סלסה, הבין שמצא את הפרשנות שלו. הוא חריג גם מבחינת התנהלותו הפוליטית: גת הוא בין היוצרים הבודדים שהעזו לצאת נגד חלוקת תקציב המחול במדינה. החלטתו לקבל את הזמנת מחוז פרובאנס נבעה בין היתר מה"ניעור", כדבריו, שחווה לנוכח מלותיו של בעל תפקיד בכיר בתחום המחול במשרד התרבות, שאמר לו: "לא תהיה פה עוד להקת בת שבע".

ובצרפת יש מקום לעוד להקת בת שבע?

"בצרפת, קודם כל, הכל נורא קרוב. גרמניה נורא קרובה, אנגליה יותר קרובה. וכן, מה לעשות שיש יותר מלהקת בת שבע אחת. בצרפת לבדה יש 600 להקות שמוכרות על ידי משרד התרבות. אתה נמצא מראש בתוך קונטקסט כל כך רחב, בתוך מרק הרבה יותר גדול ועשיר שיוצר הרבה יותר אפשרויות. יש 200 תיאטראות שיש להם בתוכנית חמש או שש תוכניות של מחול בעונה, כלומר האפשרויות ליצור יותר נוכחות וזמינות. אני עובד מול שוק יותר פעיל, יותר רחב".

ואיך זה ליצור בתנאים כאלה?

"זה בעיקר מאוד מעניין. זה כל כך שונה. זה באמת מפגש עם תרבות אחרת, אופן חשיבה אחר, התנהלות אחרת. זה לא יותר טוב או פחות טוב, יותר קל או פחות קל, זה פשוט מאוד שונה, מרענן, ומאפשר פרספקטיווה על מה שאני עושה. השינוי הגדול מחדד את המבט, וזה משהו שהיה לי מאוד חשוב אחרי המון שנים בארץ. מבחינת העבודה זה באמת יותר קל להיות קרוב למרכז העניינים, ההתניידות יותר קלה, יש אפשרויות לגדול, אין איזה סוג של תקרת זכוכית שיש בארץ. תעשה, ואו שתגיע או שלא, אבל האפשרות פתוחה. זו תחושה חיובית מאוד בסופו של דבר".

מחפשים תאריכים

גת, כך נראה, מגיע. "ניו יורק טיימס" הכתיר אותו כ"טעם החודש" בעקבות השתתפות יצירותיו "וריאציות חורף" ו"בלט שקט" בפסטיבל לינקולן סנטר. בשנה הקרובה הוא צפוי להעלות את יצירתו מ-2007 "Through The Center", בלהקת NND בהולנד (לשעבר להקתו של כוריאוגרף ישראלי אחר, איציק גלילי), ליצור קטע לשישה רקדנים ללהקת "Canduco" באנגליה, כוריאוגרפיה באורך מלא ל-20 רקדני בלט ז'נווה לפי יצירתו של באך לפסנתר המושווה, וקטע ל-17 רקדני להקת המחול של סידני.

.

מלבד זאת, המנהלת האמנותית של בלט בית האופרה בפאריס, בריז'יט לפברה, שהביעה שביעות רצון מיצירתו "!Hark" שעלתה בבכורה באפריל, מנהלת עמו משא ומתן בנוגע ליצירה נוספת לעונה הבאה של הלהקה. "אנחנו עדיין מחפשים את הקונסטלציה הנכונה, ואת התאריכים הנכונים", מסביר גת.

היו שדיברו באחרונה על שיתוף פעולה בינו לבין הבלרינה סילווי גיאם, אבל גת מבהיר כי אלה שמועות בלבד, דו שיח אמנותי שרחוק עדיין מלהתממש. "סילווי ואני הכרנו בערב הגאלה לציון העשור לתיאטרון 'סדלרס ולס' בלונדון, שם הצגתי את 'וריאציות חורף', והיא ביצעה את הדואט שלה עם ראסל מאליפנט. שבוע לאחר מכן נפגשנו שוב, הפעם חלקנו תוכנית בפסטיבל פינה באוש. אנחנו נפגשים פעם בכמה זמן, מדברים, והיא הביעה עניין לעבוד יחד, אבל מדובר בתהליכים מאוד ארוכים עד שמשהו כזה נהפך למעשי".

איך השתנה תהליך היצירה שלך עם השנים?

"אני מוצא שאני יותר ויותר מרשה לעצמי להיכנס לסטודיו ולהתחיל לעבוד. לרוב זה מהנקודה האחרונה שהפסקתי ממנה, אבל זה מאוד תלוי ברקדנים ובסיטואציה. אני לא מגיע עם איזה נושא, מסר או תמה שאני מנסה ליישם, אלא עובד מתוך החומר. הגישה שלי היא די פורמלית בבסיסה ובאמת מטפלת בכלים הבסיסיים של המחול: המוסיקה, הקומפוזיציה, החלל. אני עסוק בדיוק ובחידוד של המכניזם. הקהל שבא נדרש להיות קהל אקטיווי כי הוא לא מקבל ממני את הפתרון או את השאלה".

בארץ העלית עבודות פוליטיות. ב"שני כלבים טיפשים", למשל, שיצרת לפסטיבל ישראל ב-2003, השתתפה להקת ראפרים ערבים, ויש התייחסות מובהקת לבנימין נתניהו.

"העבודה שלי באופן כללי עברה מהלך של התקרבות לבסיס הכוריאוגרפיה. בהתחלה זה היה נוכח, לפני 'שני כלבים טיפשים' היה גם 'ערוץ אל קודס' שאפשר למקם על סף הקברט הפוליטי, ועם השנים עניין אותי יותר להתקרב באיזה אופן לקיום האנושי במובנים פשוטים. גם בעבודות מופשטות לגמרי אנשים מוצאים אלמנטים פוליטיים, גם ברמה המקומית אבל גם ברמה הכללית-חברתית ביחס לעולם המערבי. אני יוצר איזשהו מהלך על הבמה, מהלך בזמן ובחלל, שהאפשרות לפרש אותו היא מאוד רחבה. האפשרות הפוליטית בהחלט נוכחת, יש הממד הזה שמהדהד בעבודה, שהוא כמעט אקזיסטנציאליסטי.

"במוסיקה לא שואלים את השאלה הזאת. אם מישהו מנגן רסיטל של באך אז אתה לא תשאל אותו אם זה פוליטי או לא - אבל אולי זה כן? סוג המחול שאני עושה מאוד מנסה להתקרב לאופן הזה. ברור שזה תמיד יהיה יותר קונקרטי מצלילים. זה מה שמעניין במחול - אנשים ספציפיים שעושים פעולות ספציפיות על במה. הרעיון הוא לתת הצעה שצפה מעל ומתחת למלולי ולא בעלת הגדרה".

תמיד אותו סיפור

"אני קורא הכל", מצהיר גת בפה מלא כשהוא נשאל על יחסו לביקורות. "אני לא מאלה שאומרים שהם לא קוראים ואז קוראים בסתר. זה מאוד מעניין אותי כשלמישהו יש משהו מעניין להגיד על היצירה שלי. אני לא יוצר בוואקום, אני עושה משהו שמכוון לקהל, לאנשים, מאוד מופנה החוצה לעיניים של אנשים ולמוחות של אנשים שיסתכלו על זה. בין שזה מאוד רע ובין שזה טוב. עם השנים אני לומד לא לייחס לזה יותר מדי חשיבות, כי אתה מבין שבאיזשהו מקום זה לא משנה את המהלך של העבודות שלך. זה מעניין כי זה מאפשר - אם מצליחים לסנן את הרגשות המעורבים - לחוות מבט חיצוני על העבודות שלך. כי אתה באופן יום-יומי כל כך קרוב אליהן. מבט כזה הוא כלי, הוא מאפשר לך זוויות חיצוניות לדברים שאתה עושה".

ומה לגבי העדפות במחול?

"אני לא רואה הרבה. זה תמיד אותו סיפור, כי כשאנחנו נוסעים לפסטיבלים אנחנו מבלים שם את הזמן שמסביב להופעה ונוסעים חזרה. חשבנו שכשנבוא לפה נראה את כל ההופעות, ויוצא שאנחנו רואים עוד פחות משראינו בארץ. השאלה של איזה כוריאוגרפים אהובים עליי היא טריקית, כי קשה לי להפריד בין מחול לבין תחומים אחרים. תמיד יש איזו בעייתיות בשאלה הזאת כי זה נראה כמו מצעד הפזמונים, נותנים שלושה שמות ויש בזה משהו שלא כל כך קשור לאיך שזה קורה. אני יכול לראות קטע של שתי שניות ביוטיוב וזה ידבר אלי לגמרי, ומצד שני לראות את האורים והתומים ולא להבין".

כשהוא מתבקש בכל זאת לציין שם אחד, אפילו רק יצירה אחת שהשפיעה עליו, הוא בוחר לבסוף לנקוב בשמו של ויליאם פורסיית. "שנה אחרי שהתחלתי לרקוד, בת שבע חידשה עבודה קטנה שלו, 'The Vile Parody Of Address'. אני זוכר שזה טילטל אותי לגמרי, הלכתי לראות את זה כל ערב במשך שבוע, זה שינה לגמרי את הבנתי את התחום, את האפשרויות שלו ואת האופן שבו אפשר להשתמש בו. במידה מסוימת, אם אפשר למצוא סיבה לכך שנעשיתי כוריאוגרף, זה המפגש הזה. יש משהו במהלך שלו שהוא באמת מעורר השתאות ביכולת ההתחדשות שלו, אתה תמיד מזהה אותו מחדש בכל העבודות שלו. יש משהו בעבודה שלו, בין שאוהבים אותה ובין שלא, שהוא נורא מפעיל, מדויק, אמין, מעניין ומאתגר. זה הכוריאוגרף שאני מרגיש שנוגע לי באופן אישי".

יש לך עוד חלומות להגשים? נדמה שהספקת כל כך הרבה בשנים האחרונות.

"אני חושב שאני עושה את מה שאני רוצה לעשות. אני עובד, חי מהאמנות שלי, מצליח לחשוף אותה לקהל. אין עוד איזושהי מטרת-על. ההתקדמות היא אותה התקדמות מההתחלה, התקדמות במהלך האמנותי שאתה רוצה לדייק, לשכלל. אני עדיין מרגיש שאני רחוק מאוד מתנאי העבודה שאני צריך כדי לעבוד במלוא הניצול שאני צריך, אז אפשר לומר שהייתי רוצה להתקרב לתנאי עבודה אופטימליים. ברמה המהותית של העשייה אני מגשים את החלום שלי".